קל לנו יותר לחוש מאוימים מהגרעין האיראני מאשר מבעיות הסביבה ומאיומים דמוגרפיים. מדוע אנחנו טומנים ראשינו בחול?
לנבחרי הציבור בוודאי שאין תמריץ להשקיע את זמנם בפעילות שאת תוצאותיה ניתן יהיה לראות רק בעוד שנים מהיום. מדיניות הצופה את פני העתיד הפחות קרוב לא תנצח את הבחירות הבאות. פופולרי יותר לצאת נגד תאונות הדרכים. דחוף יותר לעסוק בהסברה. ואילו את הציבור מעניין הרבה יותר לקרוא על עוזרת הבית של ראש הממשלה או על זוכה הריאליטי הטרי.
מדיניות ה"שב ואל תעשה"
בדיוק באותו אופן שבו אנו מתעלמים מזיהום האוויר אנו עוצמים עינינו גם אל מול הסוגיה אותה נהוג לכנות "הבעיה הדמוגרפית". על פי נתוני הלמ"ס, היום חיים בארץ ישראל קצת מעל חמישה מיליון וחצי יהודים המהווים 48.6 אחוזים מכלל האוכלוסייה. על פי מחקר קתדרת חייקין לגיאוקרטוגרפיה מחודש פברואר האחרון, בשנת 2030 יחיו בין הירדן לים 42.5 אחוזים יהודים בלבד, וזאת כולל חישוב הירידה הצפויה בריבוי הטבעי של האוכלוסייה הערבית. אם נמשיך במדיניות הנוכחית, מדיניות ה"שב ואל תעשה", בקרוב נעמוד בפני שתי ברירות גרועות: לחיות כמיעוט יהודי במדינה דו-לאומית או להיות מיעוט יהודי השולט על רוב פלסטיני.
אנחנו מבינים את גודל האיום אך לא מפחדים ממנו באמת. בתל אביב מפחדים יותר מדוחות חנייה, ומדיניות ההפחדה כלפי האיום האיראני משכנעת יותר. נעים לנו יותר להמשיך לחיות באשליה של סטטוס קוו, ולתלות את הכישלון בתהליך המדיני בצד השני. האירוניה היא, שרוב הציבור תומך בפתרון שתי מדינות, שגם מנהיגי הימין כבר הבינו זאת ושכולם כבר יודעים איך ייראה הסדר הקבע.
לכדור הארץ כבר התחילו לדאוג בעולם, ומדינות רבות נוקטות צעדים מתקדמים יותר מישראל על מנת להפחית נזקים לסביבה. על ישראל מוטלת האחריות להגן על איכות הסביבה כמו גם על עתידה כמדינה יהודית ודמוקרטית, ולשם כך היא חייבת להסתכל קדימה.
הכותבת היא עורכת דין המתמחה בתחום איכות הסביבה. מנהלת פרויקטים ביוזמת ז'נבה
לכתבה באתר nrg